''הגראנד רנואר'' חלק שני 

[א]חוק יסודות המשפט,ו ה'תש"ם-1980, הוא חוק ישראלי, הבא לקבוע את הדרך בה מחויב בית המשפט לפסוק בשאלה העומדת בפניו, ואינה ניתנת להכרעה מיידית לפי לשונו הברורה של החוק. החוק מפנה ומעניק מעמד מיוחד ל"עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל", אך מעמד זה שנוי במחלוקת פסיקתית חוק יסודות המשפט הוא חוק קצר ביותר, ובו שני סעיפים בלבד. סעיף 1 לחוק, שהוא הסעיף העיקרי בו, קובע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל." להשלמת מלאכתו קבע המחוקק הישראלי בסעיף 2 לחוק שני עקרונות נוספים הכרחיים מהמצב המשפטי החדש שנוצר: "(א) סימן ‎46 לדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל, ‎1947-1922 - בטל. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לפגוע במשפט שנקלט בארץ לפני תחילת חוק זה." אם כך העקרונות שנקבעו למקורות אליהם יפנה בית המשפט בבואו לדון בשאלה משפטית העומדת לפניו הם: ראשית, לשון החוק. שנית - אם לא מצא תשובה בדבר חקיקה, יפנה לתקדים המחייב שנוצר בפעולת בתי משפט אחרים במדינה, ושלישית - באין תשובה בחקיקה או בפסיקה - יבדוק את ההיקש - אנאלוגיה למקרים אחרים שנדונו אם בחוק ואם בפסיקה (מקום בו אין תשובה בדין, ואילו ישנה הלכה פסוקה קרובה אך לא בסוגייה המשפטית המתעוררת, יופעלו 'כללי ההיקש' הידועים בפרשנות, כמתחייב מאותו עניין - כגון: "על אחת כמה וכמה" , "מכלל הן הינך שומע לאו"), ורק אם כל אלו לא הביאו לפתרון, נראה כי קיימת לאקונה, חסר בחוק, אותו יש להשלים - כך מצווה המחוקק מעת חקיקת חוק יסודת המשפט - מ"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל והנה בא ''הגראנד רנואר'' להציע הרחבת עניין זה לכלל הפלטפורמה של פאראדיגמת המשפט הנבדל הגוף השני של החוקה הבינ'ל ה2 של המזרח הרחוק \בשילוב חוק יסודות המשפט וההרמוניזציה היא תהליך במשפט הבינלאומי שבו מדינות שונות מאמצות חקיקה משותפת, כך שההבדלים בין מערכות המשפט השונות מצטמצמים וכל שיטת משפט הופכת לדומה יותר לחברתה. אמנת וינה, שמדינות רבות בעולם קיבלו, היא דוגמה לתהליך הרמוניזציה. דוגמה נוספת היא מהתחום האקדמי ובו נכתבים טקסטים של משפט משותף, לדוגמה עקרונות ועדת לאנדו – הדרך להגיע למשפט אחיד. ,2]והשני הוא כי החוקה הנימוסית לא תוכל לשמח לב המתנהגים על פיה לפי שכל מי שהוא מסופק בדבר שהוא פועל אם הוא מספיק להגיע אל התכלית המכוון איננו שמח בפעולתו והמתנהג על פי הנימוס להיותו מסופק אם הישר המוגבל בו הוא יושר באמת או אינו יושר אלא כפי הנראה איננו שמח בפעולתו ולכך נשתמש בביטויי לשון ממין האף הסינקדוכה היא מעתק שבו א' הוא ב', ואולם כאן הסמיכות מצטמצמת צמצום מקסימלי, עד שב' מהווה פרט מא', או חלק הכלול בתוכו. מדובר כאן במעתק כלול או נכלל תחום בתוך תחום, ועל כן השינוי או התזוזה אינם מרחיקים לכת, ושני המרכיבים המורכבים יחד מצויים זה בתוך זה, ויש להם כמובן תכונות משותפות היוצרות קשר אנלוגי בין מילת הסינקדוכה למשמעותה. בפסוק "נותן לחם לכל בשר" (תהילים קלו) ברור שאין הכוונה ללחם בלבד", אלא למזון בכלל. לחם בא כאן במקום מזון, הואיל והלחם הנו בעצמו הוא פרט הכלול בתוך תחומו הרחב יותר של המזון. באופן דומה הביטוי "אוהב את הטיפה המרה" הוא סינקדוכה, מפני שהנידון דנן אוהב לא רק טיפה אחת, אלא טיפות הרבה. ברור עם כן שהסינקדוכה בנויה על יחסי פרט וכלל. [ב],המשפט המקובל משמש כיום כבסיס למערכת המשפטית במדינות הבאות: בריטניה (מלבד סקוטלנד, שלה מערכת משפטית המבוססת על אלמנטים שנלקחו מ "Corpus Juris Civiliis" שקבע הקיסר הרומי יוסטיניאנוס הראשון, ואומץ בסקוטלנד לפני האיחוד עם אנגליה ב-1707), ארצות הברית (פרט ללואיזיאנה), קנדה (פרט לקוויבק) (לואיזיאנה וקוויבק שתיהן מושבות צרפתיות לשעבר), אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, הודו, מלזיה, סינגפור, הונג קונג ומדינות רבות אחרות השייכות לחבר העמים הבריטי. באופן עקרוני, כל מדינה שהייתה מושבה בריטית בעבר, קיבלה את המשפט המקובל, פרט למדינות (כגון ישראל, נושא שיידון בהרחבה בהמשך) שבהן הייתה נהוגה שיטת משפט אחידה ושונה, שהבריטים מצאו לנכון להשאיר, תוך כדי מתן פתח לתיקונים ברוח המשפט הבריטי. האלטרנטיבה הראשית למשפט המקובל היא המשפט הקונטיננטלי, המבוסס על קודיפיקציה נרחבת של כל תחומי המשפט, ובו השפעת התקדים פחותה במידה ניכרת. ברבות מארצות המשפט הקונטיננטלי נהוגה שיטת המשפט האינקוויזיטורי, בניגוד למדינות המשפט המקובל שבהן נהוג המשפט האדוורסרי.והנה שיטה זו תתאים להגדרת יסודות מעמדה של תרבות \ . ההינדואיזם הוא שם שניתן במאה ה-19 על ידי חוקרי תרבות מערביים למספר גדול של דתות הקיימות בהודו.\האינטראקציות לקביעת גדרי הזהות אשר ישודרג למעמד בעל תוקף משפטי בינ'ל חוזי כפי שביארנו באמנת ויינה,יגובשו מתוך הרחבת חוק יסוד המשפט כדלעיל\ ההינדואיזם נחשב לדת העתיקה ביותר מבין הדתות הראשיות בעולם, ועם כ-1.05 מיליארד מאמינים, לשלישית בגודלה בעולם. בהתאם להגדרה הרווחת במערב, ההינדואיזם הוא הדת העיקרית בהודו, בה חיים 96% מההינדים. המאמינים בהינדואיזם נקראים הינדו. התנגדותם של ההודים לשימוש במונח "הינדואיזם" נובעת בעיקר מכך שמדובר במונח שנטבע על ידי זרים, ולדעת רבים מהם אינו משקף הבנה מעמיקה של התרבות הרוחנית ההודית. רוב ההינדים עובדים לאלים רבים ושונים, החשובים בהם הם ברהמה, וישנו ו שיווה, המיוצגים לרוב על ידי פסלים אליליים. האלים נתפסים על ידי ההינדים כהתגלמויות שונות של האל האחד[,השיטה הראשונה הקודמת לשיטה הסינית הכוללת שלשה חלקים מקבילים אולם ההבדל הוא בעניין ההתגלמות,ואילו השיטה הסינית שונה מאחר וביסודה עומדת תפיסת המופשטות הבלתי נתפסת ולכך נחלקה לשלש חלוקות כיוון שעניין ההתגלמות גורם לאפשרות מציאות החיבור בין שלשת השיטות וזו ההבחנה הראשונה הכוללת לתורות המזרח וצריך להבין יסודות החלוקה בין שני השיטות והן קדומות] ונביא בכאן מדברי המורה נבוכים \ ,[השקפת אריסטו על הבריאה]היא שיטת ההינדים וההשקפה היא השקפת אריסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו 30, והיא, שהוא אומר כמו שאמרו אנשי הקבוצה שהזכרנו מקודם, והיא שלא ימצא בעל חומר מהעדר חומר כלל. ומוסיף על כך ואומר, כי השמים אינה נכללת תחת ההוויה וההפסד כלל. ותמצית השקפתו בכך היא זו, חושב 31 הוא שכל המצוי הזה כפי שהוא, לא חדל ולא יחדל כך, ושהדבר הקיים אשר אינו נכלל תחת ההוויה וההפסד, והוא השמים לא חדל מהיות כך, ושהזמן והתנועה נצחיים תמידיים לא הווים ולא נפסדים, ושהדבר ההווה הנפסד, והוא מה שתחת גלגל הירח לא חדל מהיות כך. כלומר: שאותו החומר הראשוני, לא הווה ולא נפסד בעצמו 32, אלא הצורות נרדפות עליו ופושט צורה ולובש אחרת. ושכל הסדר הזה העליון והתחתון 33 לא יתרופף 34 ולא יבטל ולא יתחדש בו חידוש ממה שאינו בטבעו, ולא יארע בו מאורע יוצא מן הכלל 35 בשום אופן. אמר - ואף על פי שלא אמרו בלשון זה, אבל המושג מהשקפתו - כי מן 36 הנמנע לדעתו שישתנה לה' רצון או יתחדש לו חפץ. ושכל המציאות הזו כפי שהיא, ה' המציאה ברצונו,וזה עניין מאמרם[ אותה ישות: האל ברהמה מסמל את המארגן (מכיוון שאין ממש בריאה באמונה ההינדית] אבל לא פעלה אחר העדר. וכשם שמן 36 הנמנע הוא שיעדר האלוה או תשתנה עצמותו, כך חושב 31 הוא שמן הנמנע שישתנה לו חפץ או יתחדש לו רצון 37. ולכן חיובי שיהא המצוי הזה כולו כפי שהוא עתה, כך היה מקדם קדמתה 38, וכך יהיה עדי עד ועניין שלושת הכחות שמאמינים בהן הן מ'ש בפרק י'ז אפלטון 5 וכל מי שקדמו, היה קורא את החומר 'הנקבה' והיה קורא את הצורה 'הזכר' 6. ואתה יודע כי ראשית כל הנמצאים ההווים נפסדים שלשה: החומר והצורה וההעדר המיוחד אשר הוא צמוד לחומר לעולם. ואלמלי צמידות ההעדר אליו לא הושגה לו צורה. ומבחינה זו נעשה ההעדר מכלל הראשיות, 7 וכאשר הושגה הצורה יבטל אותו ההעדר, כלומר: העדר אותה הצורה שהושגה, ויצמד לו העדר אחר, וכך לעולם, כמו שנתבאר במדעי הטבע 8. ואם אלה 9 אשר אין עליהם שום הפסד, 10 אם יבארו היו שואלים שמות 11 ומשתמשים במשלים בלמוד, כל שכן שחייבים אנחנו, קהל אנשי התורה, שלא נאמר בפירוש דבר שיקשה על ההמון להבינו 12, או שידמו לעצמם אמיתת הדברים הפך הדבר הנדרש מאתנו 13.בפנתאון ההודי שלושה אלים עיקריים: ברהמה, וישנו ו שיווה. שלושתם מסמלים, היבטים שונים של אותה ישות: האל ברהמה מסמל את הבורא או המארגן (מכיוון שאין ממש בריאה באמונה ההינדית), וישנו הוא המשמר ושיווה הוא ההורס, במעגל הקיום וכפי שיטת הפילוסופים בענין חוקי הדת היא שיטתם הינדו הוא אדם המאמין בפילוסופיה המוארת בכתבי הקודש ההודיים הנקראים ודות. הוודות הן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם הינו אלוהי. האל, הוא הברהמן קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה הגרוע ביותר, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמיתי. הודאנטה (פירוש המילה המילולי הוא "סוף הוודות"), מכירה בכך שניתן להגיע אל האל בדרכים רבות, וכולן תקפות. כל דרך של תרגול רוחני יכולה להביא לאותו מצב של מודעות עצמית. הוודאנטה מטיפה לכבוד לכל הדתות ושיטתם ב[ידיעת ה' מוסכם לדברי הכל, שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה, עד שידע עתה מה שלא ידע אותו מקודם 1, ולא יתכן שיהו לו ידיעות רבות חלוקות 2 ואפילו לדעת סוברי התארים 3. וכיון שהוכח דבר זה, אמרנו אנו קהל התורתיים, כי בידיעה האחת יודע הדברים הרבים החלוקים 2, ובשינויי הנודעים אין הידיעות משתנות ביחס אליו יתעלה כפי שהדבר ביחס אלינו 4. וכן אמרנו, שכל הדברים הללו המתחדשים ידעם לפני היותם, ולא חדל להיות יודע אותם, ולפיכך לא תתחדש לו ידיעה כלל, כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר ועתיד להמצא בזמן פלוני וישאר מצוי משך כך ואחר כך יעדר, הרי כאשר נמצא אותו האיש כפי שקדמה ידיעתו אותו לא נוספה שם ידיעה ולא נתחדש מה שלא היה ידוע לפניו, אלא נתחדש מה שלא חדל להיות ידוע שיתחדש כפי שנמצא עתה. ומתחייב לפי דעה זו, שתהא הידיעה שייכת בהעדרים ומקיפה גם מה שאין לו סוף, ולכן באנו לידי דעה זו ואמרנו, כי ההעדרים אשר קדם בידיעתו להמציאם והוא יכול להמציאם, אין מן הנמנע שתהא ידיעתו שייכה בהם. אבל מה שלא ימצא כלל, זהו ההעדר המוחלט כלפי ידיעתו אשר אין ידיעתו שייכה בו, כמו שאין ידיעתנו אנו שייכה במה שהוא נעדר אצלנו. אבל ההיקף 5 במה שאין לו סוף יש בו קושי 6, ונטו מקצת בעלי העיון לומר כי הידיעה שייכה במין, ומתרחבת על שאר אישי המין מבחינה מסוימת, זוהי השקפת כל תורני כפי מה שמביא אליו לחץ העיון.ואפשר שבזאת תובן שיטת ההינדואיזם אשר דוגל בשיוך האדם ל"כת" או קאסטה. כל אדם בהודו משתייך לקאסטה, כאשר הריבוד החברתי הוא היררכי - ישנן קאסטות עליונות וישנן קאסטות נחותות, שאינן מתערבות ביניהן וזאת מאחר ודעתם כי הידיעה שיכת במין ומתרחבת על שאר אישי המין ,כמן כן יובן פירוש הבהגווד-גיטה (שניתן לתרגם כ"השיר האלוהי") מעבירה, באופן פילוסופי, את תפיסת העולם המטפיזית לגבי האדם והעולם בתרבות ההודית העתיקה. החיבור הנו חלק מה"מהאבאראטה", סיפור אפי ומיתולוגי המתאר את ראשית ההיסטוריה ההודית. הסיפור נכתב כנראה בין השנים 600 ל-100 לפנה"ס, אבל במבנהו הכללי הופיע כבר במקורות קדומים יותר. העלילה מתרחשת בשדה הקרב, קורוקשטרה בסנסקריט. שני שבטים בני אותה משפחהבני פאנדבס ובני קורבאס, נפגשים בשדה הקרב על מנת להכריע מי ישלוט על העיר "אסטינפורה". המילה "אסטין", בהודית עתיקה, משמעה פיל, שהוא סמל החכמה. לפיכך, ברמה הסמלית הקרב על העיר הוא הקרב על החכמה[קרישנה מראה לנסיך כי הוא גם התגלמות האל וישנו.והוא עניין המין והידיעה גם האל שמאחורי היקום והוא עניין ההשגחה עליו וגם אדונו האישי אותו הוא מצווה לעבוד]ארג`ונה, נסיך ומצביא של בני פאנדבס, מזהה בצבא האוייב את בני משפחתו, חבריו ומוריו לשעבר, ומבקש לנטוש את הלחימה, לוותר על הניצחון ועל פירותיו, ובלבד שלא יאלץ להלחם בקרוביו. בצר לו פונה ארג`ונה אל הרכב במרכבתו, שהוא לא אחר מהאל קרישנה. בנקודה זו בסיפור הזמן העלילתי נעצר, ארג`ונה שואל שאלות ובין השניים נפתח דיאלוג בו מגלה קרישנה לארג`ונה את החוקים הגדולים ששולטים באדם וביקום כולו. הדבר החשוב ביותר, אומר קרישנה, הוא הדהרמה, החוק האחד, לפיו לכל אדם יש יעוד[וזאת מאחר וההשגחה אינה שיכת לפרט לכך כל מי שנכלל תחת אותו המין גורלו ויעודו ותפקידו כבר ידוע] ותפקיד. ארג`ונה הוא לוחם, תפקידו להגן על הקוראבס. הסיפור מגלה טפח מהתפיסה ההודית העתיקה,שיא הפילוסופיה ההינדואית, אולם המיתוסים בהם מתגלגל האל בדמות אדם קרובים הרבה יותר לליבו של המאמין ההינדואי הממוצע. , . כתבי הקודש המרכזיים של הדת הם הודות, שהן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם, והתרגולות הרוחניות של הדת נקראות בשם הכולל יוגה. כהני הדת, או המתווכים בין המאמינים לבין עולם האלים נקראים גורו. בנוסף, אנשים שהגיעו לדרגות אמונה גבוהות מכונים או מכנים עצמם סוואמי, מהרישי, בהגוואן וכינויים נוספים בעוד שאנשי המערב מצמידים את הכינוי "באבא" לכל אחד שהם חושבים שהוא איש קדוש.הקדמה באופן היסטורי המונח הינדו קדם להתייחסות להינדואיזם כאל דת. בפרסית "הינדו" משמעותו נהר, והמילה התייחסה במקור לאנשים שגרו מעברו המזרחי של נהר האינדוס. בזמן השלטון הבריטי בהודו, החל השימוש במונח "הינדו", באופן מעורפל מעט, לציין את אוסף ההשקפות הדתיות והמונח "הינדואיזם" לציין את דתם של ההינדים. המונח החדש-יחסית הזה עורר דיונים רבים. יש הרואים בהינדואיזם יותר "דרך חיים" מאשר דת מאורגנת ויש הרואים במונח סנטנה דהרמה (Santana Dharma) הלקוח משפת הסנסקריט, שפירושו הדרך הנצחית, מונח מתאים יותר. על פי השקפה אחרת, הינדו הוא אדם המאמין בפילוסופיה המוארת בכתבי הקודש ההודיים הנקראים ודות. הוודות הן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם הינו אלוהי. האל, הוא הברהמן קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה הגרוע ביותר, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמיתי. הודאנטה (פירוש המילה המילולי הוא "סוף הוודות"), מכירה בכך שניתן להגיע אל האל בדרכים רבות, וכולן תקפות. כל דרך של תרגול רוחני יכולה להביא לאותו מצב של מודעות עצמית. הוודאנטה מטיפה לכבוד לכל הדתות, והיא נבדלת מרוב הדתות האחרות בכך שהיא מעודדת סובלנות לאמונות אחרות. בפועל, רוב ההינדואים עובדים לאלים רבים ושונים, בדרך כלל באמצעות פסלים אליליים המכונים מורטי. האלים נתפסים על ידי ההינדואים כהתגלמויות שונות של הברהמן האחד. בין האלים הראשיים שאותם עובדים ההינדים: ברהמה "הבורא" ובת זוגו סרסווטי הבריאה עצמה ואלת ההשכלה, וישנו, שיווה ואשתו פרוואטי, לקשמי, שאקטי היא אלת החיים, קאלי היא אלת המוות וגנש. כל אל ובעל החיים עליו הוא רוכב. מכאן שההינדואיזם אינה דת מונותיאסטית, אינה פוליתיאסטית, אלא היא דת פאנתיאסטית הרואה את קיום האל בכל. על פי האמונה ההינדית אין ביכולת האלים לקבוע את גורלו של אדם ואף לא לשנותו בסמסרה הנוכחית, הם יכולים למלא בקשה, לעזור מידי פעם, ובעיקר לעזור לאדם עצמו לכוון את תפילתו ולהתבונן פנימה אל תוך נפשו. עוד מאפיין של ההינדואיזם הוא בכך שהוא מבוצע על ידי תרגולות רוחניות הנקראות יוגה, ביניהן בהקטי יוגה (מסירות), קארמה יוגה (הגשמה עצמית), וג'ננה יוגה (יוגה של ידע ואבחנה). היוגות מתוארות בשלושה טקסטים מקודשים עיקריים : הבהגווד גיטא, כתבי היוגה סוטרה, וההאטה יוגה פראדיפיקה עקרון חשוב אחר של ההינדואיזם הוא מחזוריות העולם: תקופות של בריאה חיים והתפוררות באות בזו אחר זו במחזוריות אינסופית. עקרון חשוב זה משותף לכל שש הפילוסופיות ההינדיות שיפורטו בהמשך. מעיקרון זה נובעת האמונה בלידה מחדש ובגלגול נשמותמקורות היסטוריים רק מעט ידוע על מקורו ההיסטורי של ההינדואיזם מכיוון שראשיתו לפני ההיסטוריה הכתובה. ההינדואיזם התפתח מדתם של הארים, הדראווידיים וההראפניים, עמים שחיו בתת היבשת ההודית. בהמשך היו על ההינדואיזם השפעות עזות של הבודהיזם והג'ייניזם. זו אחת הדתות הבודדות שאין לה תאריך התחלה ידוע ואין דמות המזוהה כמייסד הדת. כתבי הקודש של ההינדואיזם, ה-ודות, הועלו על הכתב רק אחרי אלפי שנים של העברה בעל פה. יש הרואים בהן השפעה של הזורואסטריאניזם (הדת הפרסית העתיקה)היבטים שונים של ההינדואיזם ההינדואיזם מתבטא בשני היבטים - ההיבט הפילוסופי והיבט האמונה. [עריכה]ההיבט הפילוסופי של ההינדואיזם על פי המסורת ההינדואית ישנן שש אסכולות עתיקות הנקראות אסטיקה (המקבלות את סמכות הוודות): נייה, וייששיקה, סמקהייה, יוגה, פורווה מימאסה, ו-אוטארה מימאסה, הקרויה גם ודאנטה. המספר שש נקבע במסורת והחלוקה הזו היא מלאכותית במידה מסוימת. אסכולות לא אורתודוקסיות הנקראות נאסטיקה, כוללות, לפי השקפות מסוימות את הבודהיזם הג'ייניזם, והצ'ארווקה (אסכולה הודית אתאיסטית, מטריאליסטית). [עריכה]היבט האמונה בהינדואיזםההינדואיזם איננו מונותיאיזם ולא פוליתיאיזם. באופן פילוסופי, כל האלים והאלילים הרבים (האוואטרים) אינם אלא ההתגלמויות של האל האחד, הלא הוא הברהמן, אשר בחר להתגלם בצורות שונות, במטרה להקל על ביצוע הפולחן בידי המאמינים. (הערה: יש לשים לב שברהמן אינו זהה לברהמה, האל בורא היקום שלנו).בפנתאון ההודי שלושה אלים עיקריים: ברהמה, וישנו ו שיווה. שלושתם מסמלים, היבטים שונים של אותה ישות: האל ברהמה מסמל את הבורא או המארגן (מכיוון שאין ממש בריאה באמונה ההינדית), וישנו הוא המשמר ושיווה הוא ההורס, במעגל הקיום. רוב ההינדואים (כ?80%) משתייכים לקבוצה בשם ווישנאווה , עובדים, כאל עיקרי את אחת ההתגלמויות הארציות של וישנו. בין האוואטרים האלה ניתן למנות את ראמה, קרישנה בודהה, דנוונטרי, נארסימה (התגלמות שהיא חצי אדם וחצי אריה). רוב ההינדים הנותרים (כ?20%) עובדים בעיקר את האל שיווה. למרות חשיבותו של האל ברהמה, מעטים מאוד הם ההינדואים העובדים אותו ומקדשים לברהמה הינם נדירים ביותר, כשהידוע שבהם נמצא בפושקר שבמדינת ראג'סטאן. יש המסבירים את העובדה שאין עובדים את ברהמה, משום שתפקידו הסתיים ביצירת היקום, הוא לא חזר והופיעו בגלגולים נוספים, ולכן אינו נתפס כבעל השפעה רבה על המתרחש בחיי המאמינים כיום. לאלים ההינדואים ישנן נשים המכונות דווי, סראסווטי היא זוגתו של ברהמה, לקשמי היא זוגתו של וישנו, ואילו פרוואטי - היא בת זוגו של שיווה. רבים מההינדואים עובדים את האלות דווי, ובהן גם ההתגלמות הנקראת קאלי, שהיא התגלמות נוספת של אשת שיווה. האל הפופולרי ביותר בהינדואיזם הוא אל הפיל גאנש, שהוא בנו של שיווה, אבל גם במקדשים של וישנו ניתן למצוא פסלים של גאנש.כתבי הקודש ההינדואים הוודות נחשבות, כאמור, למקודשות בעיני כל ההינדואים. כתבי הקודש ההינדואיים מתחלקים לשתי קטיגוריות השרוטי - אלה שנשמעו, והסמריטי - אלה נזכרו. שני אפוסים גדולים המהאבהארטה, והראמאינה, נחשבים למקודשים בעיני הינדואים רבים. בנוסף הבהגווד גיטא, שהוא מעין שילוב של אפוס ומסה פילוסופית, נחשב גם הוא למקודש, שקבלתו מפי האל, בעיני רוב ההינדים. [עריכה]הוודות ערך מורחב – ודות הוודות הן, לדעת חוקרים רבים, הטקסטים הדתיים העתיקים ביותר הידועים כיום. הרעיונות המובעים בוודות, הועברו על פי המסורת, בעל פה, מאב לבן וממורה לתלמיד במשך אלפי שנים עד שהועלו על הכתב. על פי המסורת ההינדית, הוודות נאספו והועלו על הכתב על ידי חכם ששמו וייאסה (המאסף). הוודות מתוארכות על ידי חוקרים שונים לתאריכים שבין 1500 ל 500 לפנה"ס. על פי המסורת ההינדואית, הוודות אינן אנושיות, אין להן התחלה ולא סוף, ולא נוצרו על ידי אדם. בדיוק על הנקודה הזו, התעוררה המחלוקת בין ההינדואיזם לבין הבודהיזם והג'ייניזם. ישנן ארבע וודות - ריג-וודה, יאג'ור-וודה, סאמה-וודה ואתהרה-וודה, שכל אחת מהן נחלקת לארבעה חלקים: סמהיטא - שבו מנטרות והמנונים ברהמנה - שבו נושאים פולחניים ארניאקה - החלק התאולוגי אופנישד - הפרשנות הפילוסופית. האופנישדות הן חלק מכתבי הקודש ההינדיים, ה"שרוטי", העוסקות בעיקר בפילוסופיה ובמדיטציה ונחשבות כתורה דתית על פי רוב האסכולות בהינדואיזם. האופנישדות הן פירושים על הוודות, סופן ותכליתן, ולכן ידועות כ"ודאנטה" = "סוף הוודות". המושג "אופנישד" מגיע מהמלים בסנסקריט "אופה" (ליד), "ני" (למטה), ו"שד" (לשבת), כלומר, "לשבת ליד" מורה רוחני על מנת ללמוד ממנו תורה במסורת הגורו-שישייה או פרמפרה. המורים והתלמידים מופיעים במגוון מצבים (בעל שעונה לאשתו על שאלות לגבי האלמוות, נער שלומד מיאמה (הדמות המייצגת את המוות)), וכו'). לפעמים החכמים הן נשים ולעתים התורות מתבקשות על ידי מלכים. והחמישי,5]בשהיא לא תוכל לתת לאיש לי וסימבוליסטי הסימבולי, או הסמלי, הוא אם כן הביטוי המכוסה, העטוף כביכול בשמלה רחבה, שאינה מגלה למתבונן לא צורה, לא צבע, לא תוכן ולא גוף. היא מסתירה את הכול, אבל רומזת שמתחת לשמלה הרחבה מסתתר משהו נעלם שיכול להתגלות כבעל פנים אחדות. לכן הביטוי הסימבולי הוא בעל מגוון רחב של משמעויות, וגילוי משמעויות אלו מלווה בסימבולי בתחושת חידוש ולעתים אפילו בהפתעה מדהימה. תכונות אלו של הסימבולי גורמות לו לשמש כלי פרשני ממדרגה ראשונה. יש להבחין בין הסימבולי (או הסמלי) לסמל. הסמל הנו עצם או ביטוי בעל משמעות קולקטיבית, קונבנציונלית וקבועה, ובזה הוא דומה לאלגוריה, אבל לעתים אין משמעותו אנלוגית לביטוי או לעצם, אלא שרירותית וחד-משמעית, ונקבעה על-ידי סמכות דתית או פוליטית. לעומת זה, הסימבולי הוא התכונה של המשמעויות הגמישות, הרב-ממדיות והרב-אנפיות, המתגלמות תחת הכיסוי הרחב המסתיר אותן. כך הדבר למשל בשיר "צנח לו זלזל", שבו הזלזל שצנח הוא כנראה פרט קטן וצעיר מן העץ, המייצג את הכלל. זלזל זה יכול לרמז לנער עברי צעיר, תלוש ממשפחתו ומבית אביו, אבל הוא יכול לרמז גם לקבוצת נערים תלושים מעמם ומתרבותם, וכן יכול לייצג גם אדם חסר ניסיון, החי בבדידות, או אומה מבודדת בין משפחת האומות, הסובלת את צער העולם ואת עוינותו הלאומית, הפוליטית והתרבותית. ברמה נוספת, יכול הזלזל שצנח לסמל את הניתוק המטפיזי שנוצר בעולם המודרני בין אדם לאלוהיו. כפי שמעידה דוגמת הזלזל, הסימבולי איננו יוצר בליל כאוטי של פירושים, אלא מוגבל הוא לנקודה מרכזית של הפירוש הדנוטטיבי, שסביבו מתרחבים הפירושים השונים במעגלים קונצנטריים. בדרך זו פרה חולבת יכולה לייצג בשלב הראשון הדנוטטיבי פשוט את עצמה, ובשלב השני היא תייצג הורים הנסחטים על-ידי ילדיהם, ובשלב השלישי חברה כלכלית המנוצלת על-ידי אחד המנהלים לטובתו הפרטית. בשלב הרביעי יכולה הפרה החולבת לייצג מדינת סעד, שקבוצות אזרחים אחדות חיות על חשבונה. מכל האמור מתברר, שהן האלגורי והן הסימבולי בנויים על תהליך של שאילה, שבה א' מייצג את ב' בגין האנלוגיה שביניהם או בגין קרבה כלשהי בין מרכיביהם, וההבדל ביניהם הוא רק בגמישות של הפרוש. בדיון על הפרשנות הסמבוליסטית ראוי להבחין בין הסימבולי לסימבוליסטי. ייחודו של הסימבולי או בלשון העברית הסמלי, נשען על העובדה שקבע כבר ארנסט קסירר (בספרו "מסה על האדם" הוצאת עם עובד, תל אביב תשט"ו) האומרת כי החשיבה האנושית רואה במושגים על יסוד האנלוגיה משמעויות שונות ממשמעותן המקורית. ראיה זו הרואה באריה סמל של כוח אכזרי ואומץ, אינו סוטה מן החשיבה האנושית המקובלת, והיא רק מוסיפה למושגים משמעות נוספת אנלוגית המתקבלת על הדעת, ועל כן נחשבת כפשט, כריאליסטי ואפילו רציונלי. לעומת זה מיחס הפרוש הסימבוליסטי לתוכן הטקסט, אך גם למילותיו ואף לאותיותיו כוח על טבעי אירציונלי. קשה מאוד לקבל את הפרשנות הסימבוליסטית, מפני שהיא, על-אף היותה מעוגנת בעולם החילוני, מפליגה בפרושיה מן העולם הריאלי המציאותי, אל עולמות אחרים על טבעיים. נראה אמנם שתפיסתם היא אתיאיסטית מצד אחד, אבל מצד אחר היא אלילית פנתאיסטית ביחסה לטבע. שיטה זו רואה בכל המרכיבים של עולמנו היום יומי החילוני, ובמיוחד בטבע, מערכות של סמלים שהאדם מתהלך ביניהם בתמהון ובתהיה על משמעותם המעורפלת. (וראה בשירו של שרל בודליר Correspondances ). הסימבוליסטים לא זו בלבד שהם האמינו בעל טבעי, אלא שהם האמינו אף בכוח המילה ובכוח התאור לעורר תגובות בתת מודע. פעמים שהם אף השתמשו בסמים, כדי לעורר תגובות כאלה. השירה נתפסה אצלם כאמצעי להתעלות מעל למציאות. בכל אלה קרוב הסימבוליסטי למיסטי, אך הוא גם שונה ממנו. בניגוד למיסטי, אין לפרוש הסימבוליסטי כל פרטנזיות דתיות, ואינו מערב בתפיסותיו את האל הדתי ואת הקדושה הדתית. נראה לכן שפרוש מיסטי לשירת ש' שלום מחטיא את המטרה ומסלפת את יצירתו. דבר זה נכון לא פחות ביחס לשירת משוררים אחרים. כדרכיו שוה בשוה ולשער העונשים במידה ובמשקל \ המשפט הקונטיננטלי או "המשפט האזרחי" (Civil Law) (בשל הקודיפיקציה של הדינים האזרחיים הנהוגה במשפט זה) נהוג בסין, במדינות יבשת אירופה, בדרום אמריקה ובמדינות שהיו שייכות לגוש הסובייטי.המשפט הקונטיננטלי (Civil law) (נקרא גם "המשפט האזרחי" או המשפט הרומנו-גרמאני; הבדל ממשפט אזרחי) הוא שיטה משפטית הנהוגה בארצות רבות בעולם, בייחוד באירופה הקונטיננטלית, אך גם בקוויבק, לואיזיאנה, יפן וארצות אמריקה הלטינית. סברה נפוצה משייכת את סקוטלנד בטעות לשיטת משפט זו, אך ארץ זו פיתחה מאז שנת 1707 שיטת משפט מעורבת שיסודותיה אמנם נעוצים במשפט הקונטיננטלי, אך בתי המשפט באנגליה היוו ערכאה עליונה אשר פירשה את המשפט הסקוטי ברוח המשפט האנגלי. החוק במדינות רבות בארצות הברית, במיוחד במדינות המערב ודרום מערב ארצות הברית, בנושאים של זכויות מים ודיני אישות, מושפע במידה רבה מהמשפט הקונטיננטלי, וזאת בשל ההשפעה הספרדית והצרפתית באזורים אלו. המשפט הקונטיננטלי הוא אחת משתי שיטות המשפט הנפוצות ביותר בעולם. נהוג להציגו כשיטה נפרדת, ובמידת?מה מנוגדת, למשפט המקובל (common law "בסיסו של המשפט הקונטיננטלי במשפט הרומי, ובמיוחד בקובץ החוקים הנקרא Corpus Juris Civilis שערך הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון, ואשר התפתח במהלך ימי הביניים. ואכן, מאפיין של המשפט הקונטיננטלי הינו קודיפיקציהשל המשפט. קודיפיקציה הינה הנטייה לערוך את החוקים בקבצים בהם ניתן למצוא את התשובה לשאלה המשפטית שעולה. לעומת זאת, שיטות המשפט המקובל, הנחשב לשיטת המשפט המתחרה במשפט הקונטיננטלי, מסתמכות על התקדים, המסורת והמנהג כבסיס ראשוני לאיתור המקור המשפטי המחייב לפתרון שאלה מסוימת. המשפט המקובל נהוג במיוחד בארצות דוברות אנגלית, מושבות לשעבר של אנגליה וארצות חבר העמים הבריטי. למרות שהמשפט הקונטיננטלי טקסטואלי יותר מהמשפט המקובל המבכר את המסורות, התקדימים וההלכות בכל זאת יש במשפט הקונטיננטלי חשיבות כמעט פורמלית לאקדמיה בעיצוב אופיו ורוחו של החוק בניגוד למשפט המקובל בו לאקדמיה יש בעיקר משמעות מחקרית. היחס למדינה והמשפט – על פי המשפט המקובל, המדינה היא דבר רע ומסוכן והמשפט מגן על החברה מפני המדינה. לעומת זאת, על פי המשפט האזרחי, המדינה היא דבר טוב, המביא ליציבות ומאפשר לחברה להתקיים על ידי אכיפה של עקרונות הצדק והשוויון. הביטוי במשפט – במשפט המקובל זוהי מערכת אוניטרית (יחידנית) העוסקת בכל, במשפט האזרחי קיימות פירמידות שונות המייצגות את האינטרס המדיני. מקור ההבדל בין שיטת המשפט המקובל והמשפט הקונטיננטלי הוא בעובדה כי המשפט האנגלי התפתח מן המשפט השבטי שקדם לקבלת הכתב, ויצר מסורת עתיקה ובלתי כתובה לפיה דנו בתי המשפט הבריטיים במשך מאות בשנים, בעוד שהמשפט הקונטיננטלי הסתמך על מסורות המשפט הרומי והמשפט הכנסייתי שהסתמכו על מקורות בכתב. ארצות המשפט הקונטיננטלי נוהגות להשתמש בשיטה האינקוויזיטורית, לפיה השופט הינו בעל תפקיד פעיל באיתור הראיות הרלוונטיות למשפט וסמכויות נרחבות באיתור הראיות וחקירת החשודים. ארצות המשפט המקובל משתמשות בשיטה האדברסרית לפיה השופט הינו בעל תפקיד סביל, והוא שומע רק את הראיות שמביאים הצדדים בפניו. במשפט המקובל יש דגש על פרוצדורה והסדר נשמר בקפידה, לעומת המשפט האזרחי ששם אין הקפדה על הפרוצדורה והשופט רשאי לקבל את כל הראיות כל עוד לא פוגעות בזכויות האדם ולשאול את כל השאלות (הראיות מנוקדות). כמו כן, קיים שינוי במחשבה במשפט, במשפט המקובל המחשבה היא פרקטית, מקבל ביטוי בכך שאפשר לא להגיש כתב אישום אם הפרקליטות סבורה שלא תהא הרשעה, או אפשרות להגיע לעסקאות טיעון עם העבריינים. לעומת זאת, במשפט האזרחי, תמיד יוגש כתב אישום, לא יהיו עסקאות טיעון לרוב ולא תהיה רלוונטיות להודעות באישום עד שלא תוכח האשמה על ידי ביהמ"ש. במקור הייתה במרבית מדינות אירופה שיטה קונטיננטלית אחידה למדי, אך עם התפתחות הלאומיות, במאות ה-17 וה-18, ובזמן המהפכה הצרפתית אימצו מדינות שונות קודים שונים. ראוי מאוד לציון קוד נפוליון הצרפתי, אשר אימץ רבים מרעיונות הנאורות. קודים נוספים בעלי חשיבות היסטורית הינם הקודים הגרמני ושווייצרי. רבים סבורים כי לשיטת המשפט הקונטיננטלית תפקיד חשוב בהתבססות הקומוניזם במזרח אירופה, שכן זוהי שיטה הנוחה לאמץ כחלק מן הקוד רעיונות מרקסיסטים. אין, למעשה, מדינה בעולם המשתמשת באחת משיטות המשפט בצורתה הטהורה. כך, למשל, ישנן מדינות רבות הנוהגות על פי המשפט המקובל העורכות קודיפיקציה של החוקים בהן; כך, בצרפת, המדינה המזוהה ביותר עם המשפט הקונטיננטלי, קיים שימוש רב בתקדים ככלי משפטי \והנה שיטה זו תתאים להגדרת יסודות מעמדה של תרבות \ . שלשת הדתות.טאואיזם [ג](או דאואיזם) הוא דת הנחשבת לאחת משלוש הדתות הסיניות יחד עם הבודהיזם והקונפוציאניזם. הדת הטאואיסטית עברה תמורות רבות מאז היווסדה ועקב כך נוצרו זרמים טאואיסטים שונים שכל אחד מהם מתאים לגרסה של הטאואיזם בתקופה אחרת.הזרמים בתוך הדת הטאואיסטית שונים זה מזה במידה רבה, בעיקר מבחינת יחסם למושגי פולחן אלוהות ומיסטיקה. מצד שני, מספר יסודות בסיסיים מופעים בכל הזרמים השונים וביניהם ההתיחסות לשני הכוחות המשפיעים ביקום, יאנג ויין והמונח "ווי וו‏ ווי" שניתן לתרגם כ"עשייה ללא פעולה".‏ המילה "טאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו" (במערב נהוג לבטאה "טאו") שמשמעותה בשפה יום יומית היא "דרך", בכל המשמעויות שיש למילה זו בעברית, אבל בכתבים טאואיסטים כמעט ולא מופיע מושג הטאו כדבר בפני עצמו, אלא כחלק מצרוף המתייחס למושג כלשהו (כמו למשל "טיאן זהי טאו" - ??? מושג שמשמעותו היא "הדרך המציאותית" או "הדרך הטבעית"), וזאת משום שהטאו עצמו במובן של מושאה העיקרי של האמונה הטאואיסטית איננו "משהו" אלא מושג מופשט וחסר תיאור לחלוטין. הטאואיזם מעודד מתן פרשנות אישית לאופן שבו יש ליישם את עקרונותיו בפועל ולכן הוא אינו מציג קודקס מצוות. תחת זאת הוא מציג מערכת של התנהגויות ראויות שהצדקתן נובע מאבחנות לגבי אופן פעולתו של הטאו ביקום. הטאואיזם מתרכז בתיאור אופן הפעולה הזה, הצורות השונות שבהן הוא מתבטא בעולם והמסקנות הנובעות מכך לגבי ההתנהגות האנושית הראויה. מסקנות אלו מהוות בסיס עיקרי של דיסציפלינות שונות שמקורן בסין, כמו למשל הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הרכות (בעיקר טאי צ'י וחלק מסגנונות הקונג פו).הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו - מושא האמונה הדאואיסטית - אינו זוכה להגדרה כלשהי. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את מושאיה הראשיים לפחות על ידי ייחוס להם של תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו. החכמים הדאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל". "דברים" אלו שהם בבחינת "וו" (אין), מיוצגים בדאואיזם על ידי סמל האדמה (? די), כאשר הדברים שהם בבחינת "יש" (יו), כלומר אלו שניתן לחוש בקיומם ולהגדירם מיוצגים על ידי סמל השמיים (? טיין). אבל הדאו עצמו אינו אפילו בבחינת "אין" שכן הוא לא ניתן אפילו להגדרה במידה זעומה זו. הדבר הקרוב ביותר להגדרה שאנחנו יכולים לומר על הדאו הוא שהוא מייצג את עיקרון הפעולה האחד שממנו נובע קיומם של כל הדברים, ה"יש"-ים וה"אין"-ים גם יחד. מכיוון שאפילו אמירה זו אינה הגדרה של הדאו, הדאואיסט אינו נדרש להוכחה כלשהיא לנכונותה (כלומר להוכחה לכך שיש בכלל עיקרון אחד כזה). במילים אחרות, על פי הדאואיזם עצמו אין כל דרך להוכיח אם נכון להאמין בדאו או לא. אחת הדרכים להסביר את הפרדוקס הזה היא לומר כי הדאואיזם הוא כמו "אצבע המצביעה על הירח". במקום לתהות על מהותה של האצבע, יש להביט לכיוון שאליו היא מצביעה ולהיווכח כי הירח אכן נמצא שם. [עריכה]מערכת הערכים הטאואיסטית טאואיזם כדת וכפילוסופיה מלבד בדאו דה ג'ינג של לאו דזה וצ'ואנגדזה של צ'ואנג דזה שהם עיקר הקאנון הטאואיסטי, קיימים מספר לא מבוטל של טקסטים דאואיסטיים שהתווספו במשך ההיסטוריה. אפשר לחלק אותם לטקסטים פילוסופיים יותר וטקסטים מיסטיים יותר. לסוג הראשון משתייכים טקסטים המנסים לכוון לנקודת מבט נכונה שעל פיה אפשר לחיות את החיים לפי הטאו. לדוגמה: "גינת התענוגות" של ינג צ'ו שמנסה להורות על דרך לחיות את החיים באופן המלא ביותר ביחד עם העקרונות של הטאו. לצד הצד הפילוסופי של הדאואיזם ישנו גם צד דתי. בדרך כלל מדובר בזרמים שונים שקמו בסין בתקופות שונות כל אחד עם הקאנון והספרים שלו. זרמים אלה המציאו לעצמם אימונים ומסורות כמו קאנון מסוים, פנתיאון אלים ייחודי לכל זרם, נזירים עוטי גלימות, וויידאן (אלכימיה חיצונית), ניידאן (אלכימיה פנימית), תרגילי מין דמויי טנטרה, יצירת קמעות ועשיית כישופים. את הטאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר האלמוות, אין לבלבל מושג זה עם הנירוואנה הבודהיסטית, שכן כאן מדובר בהמרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמימה לממלכת האלים).לפי המסורת, אלכימיה סינית/דאואיסטית הוא אמצעי להגעה אל אלמוות זה (בדומה לאלכימיה מערבית). במאה האחרונה נחשפו חלק מאימונים אלה שלא אבד בידי מחברים כמו מאנטק צ'יאה ואווה וונג, אך יש המבקרים את הדאואיזם הדתי ואומרים שאימונים ומסורות אלה לא קשורים לעקרונות ולפילוסופיה אותה מתווה טקסט המקור. ישנה נטייה להציג את הטאואיזם כמערכת אמונות נייטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הטאואיסטים מגלה כי הדבר אינו נכון. בטאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הטאואיסטים (אהבה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הנייטרליות של הטאואיזם כביכול נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בטאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הטאו-טה-צ'ינג ש-"כאשר כולם מסכימים מה הוא טוב, זה רע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע אלא שכל קיצוניות - אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב - היא רעה השלישי.3]שלא תוכל להגביל פרטי הפעולות שראוי שיופעלו בכל מעלה ומעלה ,לפי שהיא לא תודיע אלא הכוללים כמו שהגדרים אינם אלא לדברים הכוללים כי הפרטי אין לו גדר כן הפעולות הפרטיות אי אפשר שתגביל אותם החוקה הנימוסית ומסיבה זאת נשתמש בדיונים העוסקים בסוגיות מעין אלו בדנוטטיבי בדנוטציה הזיהוי התרבותי של הביטוי הלשוני (או של העצם המסומן) הנו ברור וחד משמעי. כומר שייך לספירה הדתית הנוצרית, וכמעט באופן בלעדי אליו, ובזה הוא מנוגד לקונוטציה. הדנוטציה רומזת אך ורק לעולמה שלה, ואינו מצביע לעולמות אחרים ולרבדים נוספים. הקרבת קרבן היא דנוטציה כאשר מדובר בכבש המוקרב על המזבח. הביטוי מצוי כאן בספירה התרבותית המקורית שלו. אם הביטוי תעבור לספירה תרבותית אחרת או חדשה דבר זה משתנה, והקורבן ישנה משמעות ויהפוך לנתינה, ולנכונות לוויתור, אבל הוא יגרור עמו משהו מן המשמעות הישנה. לעומת הביטויים הסימבולי והאלגורי, הדנוטטיבי הוא הביטוי הישיר, האמירה החשופה שאינה משתמשת במילה משאלת המסתירה את המובן או את המשמעות, והוא מתגלה כעירום שאינו מסתיר דבר. לכן המשמע הדנוטטיבי הוא המשמע המילוני הפשוט כגון "חוף" שהוא שפת הנהר או שפת הים, או כחומה, שהיא קיר גדול וחזק, או דגל שהוא נס, או יריעה של בד בעל צבעים המשמש כסמל לרעיונות של קבוצת בני אדם. הואיל והכיסוי (או הלבוש) הנו תוצר של ההתפתחות התרבותית, מתברר שהעירום דומה למה שאנו נוהגים לכנות "טרום תרבותי" או "פרימיטיבי". כאשר העיצוב או התיאור חשופים ומשתמשים בביטוי בוטה ובטון בוטה, בביטוי מחוספס וגס, מאבדים הטקסט או התופעה את עדינותם ואת נעימותם והופכים פורנוגרפיים חסרי כל ריסון. הפורנוגרפיה היא דרך עיצוב ישיר ובוטה שאין בה מקום לא לעידון, לא לריסון, לא להסתרת המכוער והדוחה ולא להגשתו בעטיפה מעודנת. לכן דרך עיצוב זו לא התייחדה לארוטי בלבד, והיא יכלה לשמש כל נושא וכל תכן אנושי של חיינו.וכו' .בודהיזם[ד] (או "בודהה דהרמה") הוא אורח חיים המושתת על הדרכותיו של גאוטמה סידהרתה שאקיימוני, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה. מטרתו הסופית היא הפסקת הסבל האנושי הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האישית של האדם בדרכו להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות). על-פי השיטות שמציע הבודהיזם, אדם החפץ באושר תמידי ימצא אותו במהלך התבוננות מודעת בעצמו ובמעשיו, ואין הוא תלוי בחסדיו של אל או כוח חיצוני מיטיב. מקור הבודהיזם בהודו, אבל רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות אליהן הוא הגיע. יש לציין כי המושג בודהה ("זה שהתעורר", בסנסקריט) אינו כינויו של אדם מסוים אלא מעמד המציין אדם שחווה את המציאות בצורה מסוימת, בהגיעו ל-"הארה". גואטמה מייסד הבודהיזם, היה הבודהה הראשון, שהראה את הדרך. "בודהיזם" הוא הכנוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים לרוב במונחים אחרים. למשל המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גואטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גואטמה. בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם בשם "צ'ו".אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חיי בודהה אמורה לעזור להבין את תורתו. גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שהתווה את העקרונות הראשיים של הדת הנקראת על שמו, בודהיזם. על פי המסורת הוא נולד למשפחה מיוחסת, גדל בבית מוגן, בבגרותו נחשף לסבל שבקיום האנושי והחליט לחפש את הפתרון לו. בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו כדי לאמץ חיי פרוש נודד. הוא נדד ולמד במשך 6 שנים אך ללא תוצאה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף וגילה דרך חדשה שאינה סיגוף ואינה התענגות חושים ("הדרך האמצעית"). בעזרת מדיטציה הוא גילה את הסוף לסבל, את הנירוואנה והיה לאדם שהתעורר (בודהה). את ארבעים השנים הבאות הוא הקדיש להוראה עד שמת בגיל מופלג.מה לימד הבודהה בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד. גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות וכאלו שאינן קשורות באופן ישיר לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מהתורה עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך להשתחרר מהסבל הזה. בניגוד לדתות אחרות הבודהיזם אינו דורש אמונה, אלא מבקש לבסס את השחרור מהסבל על הבנה שמקורה בהתנסות ישירה עם הדברים כפי שהם. מהסיבה הזו הבודהיזם אינו נופל תחת אחת הקטגוריות פילוסופיה או דת. בודהה לימד דרך תרגול מעשית להתמודדות והתגברות על הסבל. תכליתה של דרך זו היא להביא את המתרגל, בסופו של דבר, להתעוררות (בודהי). התעוררות מתוארת גם כהארה שחרור או הכחדה של שורשי הסבל (נירוואנה), והיא פסגת ההישגים והגשמת כל האיכויות והאפשרויות הגלומות באדם. התעוררות פרושה חירות מוחלטת מכל סבל שמקורו בזמני ובחולף. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב. הוא הורה שלכול יש אמת בסיסית ומוחלטת: היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, כי היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול; ובתנאים מסוימים יכול האדם, בכוחות עצמו, לחוות אותה. מצב אל-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"). כל היתר, כמו המושגים והתפישות שלנו, שייכים למציאות היחסית. Sunyata הוא מונח מפתח חשוב בבודהיזם, שמתורגם לרוב כריק (Emptiness) ומקושר להצהרתו של סקיאמוני, לפיה דבר איננו קבוע ונצחי. תפיסה זו יוצרת הבדל מרכזי בין הבודהיזם לבין דתות המערב (בהן הנחת היסוד היא שאלוהים נצחי ובלתי משתנה). חשוב לציין את אזהרתו של ד.ט. סוזוקי, המתרגם המוערך של כתבים בודהיסטיים, שגם הגיע לסאטורי (ומכאן סמכותו בנושא בודהיזם), שמונח זה מובן פעמים רבות לא נכון, כשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר. [עריכה]שלוש אבני החן, או שלושת המחסות ערך מורחב – שלוש אבני החן הבודהיזם מבוסס על שלושה עקרונות: בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה. דהרמה – כלומר האמת שנתגלתה לבודהה ואותה הוא מלמד. סנגהה – קהילת ההולכים אחר הבודהה. [עריכה]מוסר הבודהיסטים שומרים על כמה חוקי התנהגות, שתפקידם למנוע התנהגות שאינה מוסרית, או שאינה עולה בקנה אחד עם הדרך. חוקי המוסר אינם צווים שמקורם בישות אלוהית או על-טבעית אלא חוקים שנועדו לשרת שתי מטרות. האחת, חיים בצוותא שתומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית. שתיים, איזון פסיכולוגי ומניעה של קונפליקטים. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובחוקים, ישנם כמה כללים בסיסיים שמשותפים לכולן: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי. (אהימסה) הימנעות מנטילת דבר שאינו ניתן. הימנעות משימוש פוגעני במיניות. הימנעות מדיבור לא הולם או מזיק. הימנעות מנטילת חומרים מערפלי תודעה.בודהיסאטווה בודהיסאטווה, הינו אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. הבודהיזם הטיבטי, כיאה לבודהיזם מזרם המהיינה, לא מסתפק בחירות עצמית מהסבל, אלא שואף ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה. בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהיינה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה אלטרואיסטית. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהיינה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה, בודהיצ'יטה וחמלה הינן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל). על פי הבודהיזם הטיבטי, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הינם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אמותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אמותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה קרובינו בעבר, או יהיה קרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם דהינו מאושר, כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך. הבודהיסטים הטיבטים רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הינו מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי הינה לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה. זרמים בבודהיזם כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה , מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית: טהרוואדה (או תהרוואדה או היניאנה) - המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם, קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של המסורת הזו כתובים פאלי, והם השריד השלם העתיק ביותר לקאנון בודהיסטי בשפה הודית. התרוואדה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם, וכנראה בעולם כולו. דגש על התנהגות חיצונית חיובית ושחרור מהסבל של הקיום המותנה הודות להכרה בהיעדר ה"אני" באישיות. בזרם זה הבודהה מוצג בדמות אדם בעל פנים ברורות, הנמצא באחת מתוך 10 תנוחות אפשריות (מודרה) מהיאנה - פיתוח של טהרוואדה, נפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טייוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. השפה בה כתובים הטקסטים היא לרוב סינית, וכמה מהכתבים העתיקים מצויים בסנסקריט. הבודהיזם המהיאני מכיר בדמויות בודהה נוספות פרט לגאוטמה בודהה, (לדוגמה, בחלק המזרחי של אסיה נפוצים צלמים של הבודהה הצוחק, נזיר שמן ושמח, שאושרו נובע מהנירוונה שהגיע אליה), ומדגיש את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים. וג'ריאנה - היא פיתוח של המהאיאנה, מכילה שיטות תרגול המאיצות את מימוש הפוטנציאל הטמון באדם. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, במקומות מסוימים בעולם המערבי וכן באזורים מסוימים בבהוטן ובהימלאיה ההודית. הכתבים של וג'ריאנה כתובים טיבטית. [ הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בשלושה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה: מבחינת הצורה, הדרך הבודהיסטית מנוסחת בצורה מאוד דידקטית ושיטתית; ההקפדה שבה נהג בודהה לגבי מתן תשובות לשאלות שקיבל הייתה חמורה ושיטתית. מבחינת התוכן, הדרך הבודהיסטית נבדלה באופן ההתייחסות שלה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות בנות זמנו הן מערביות והן מזרחיות העוסקות עיסוק רב בשאלה זו, הבודהה טען כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות בהן אמור המתרגל הבודהיסטי לזכות, היא תובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן") שפירושה "אין-עצמי". זהו רעיון דק ועדין, שמשמעותו היא, שאין בשום אובייקט דבר שניתן לומר עליו שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הנתפס על ידי ההכרה הוא רק עצמי-לכאורה, והוא לא ממשות, אלא תהליך, שהוא תוצאה של השתוקקות ותפיסות שווא. מבחינת "שאלת המורה", בודהיזם התרוואדה נבדל מהשיטות האחרות בכך שרמת החשיבות שהוא נותן לקיומו של מורה, “גורו", קטנה משהייתה עד אז – בשיטות האחרות ה"גורו" היה תנאי מרכזי והכרחי לצורך הארה. אף על פי שאין הטלת ספק בערכו של מורה, בסופו של דבר "העצמי הוא המורה של העצמי". בבודהיזם המהיאנה, המורה הוא מאפיין שדווקא כן מודגש, באופן המזכיר את הבהקטי יוגה. הקשר בין הבודהיזם ליוגה המאוחרת (שאחרי תקופת פטנג'לי) הינו נושא מעניין בפני עצמו, שנחקר במהלך השנים, כמו גם הקשר לאמנויות לחימה שונות, שמקורן במזרח.בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר. במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, שדגל בבודהיזם בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו והפיץ את הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה. ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר. ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה מונות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה. כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים .שינטו (ביפנית: ??) הוא הכינוי לדת הקדומה של יפן. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי - אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר כמו למשל אמאטראסו - אלת השמש. המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (?? - שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית הינה "דרך הקאמי". לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. עקרונות הדת, דבר שהיה בולט בתרבות היפנית לפני המלחמה ובמהלכה, כבר כמעט ואינו מתקיים וחלק ממנהגיה הפכו לפעולות יומיומיות בחברה כמו למשל מנהג האומיקוג'י.חיים שלאחר המוות שלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוג'יקו" - מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוג'יגאמי" - מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרופו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוקו" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית. בגלל שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפיה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפות העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן, כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה. [עריכה]ארבע ההצהרות למרות שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו: מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים. אהבת הטבע: הטבע הינו מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי. נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה. "מאטסורי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי. 4]והרביעי,להיות מסדר החוקה בן אדם אי אפשר לו שישער הנאה והמגונה בכל הזמנים כי אפשר שישתנה המפורסם בעת מה וישוב הנאה מגונה והמגונה נאה ולזה ניחד סגנון לשון א' בא במקום ב', אבל השינוי, המעבר או הזיהוי בין השמות מתבססים כאן על קרבה במקום בזמן או בסיבה. הוהיקל והטנור כל כך קרובים שהם נוגעים זה בזה, ולכן אפשר לקרא למטונימיה בשם "מעתק מגע" או מעתק של קרבה בין תחומים סמוכים או תחומים קרובים. הקרבה בין התחומים אינה דורשת אנלוגיה או תכונות משותפות בין השמות הבאים זה במקום זה. נראה שהסמיכות בין השמות הופכת את האנלוגיה למיותרת. משמעות השם תכריכין תהיה "מות", מפני שתכריכין מכינים בשעה ובמקום ששם מופיע המות. בשורה של אורי צבי גרינברג (ב"אנקריאון") "יש זוג סוסים שחורים באחת השעות, הסוסים השחורים משמעותם "מות" לא מפני שיש דמיון מה בין הסוסים לםות. איש עוד לא ראה את המות כישות, ואיש אינו יכל להעיד אם שחור הוא או לבן, ולכן לאנלוגיה אין כאן כל תפקיד. שני התחומים, הסוסים השחורים והמות קרובים כל בך, עד שהם משיקים זה לזה ונוגעים זה בזה. הסוסים השחורים באים תמיד במקום שבו מופיע המות, ובזמן קרוב להופעתו. בביטוי "תור הזהב" נתפס הזהב כסיבה לאושר, והיחסים במשוואה זהב = אושר הם יחסים של סיבה ותוצאה ולאו דווקא של מקום וזמן. יחסי מקום וזמן מודגמים ו.\האינטראקציות לקביעת גדרי הזהות אשר ישודרג למעמד בעל תוקף משפטי בינ'ל חוזי כפי שביארנו באמנת ויינה,יגובשו מתוך הרחבת חוק יסוד המשפט כדלעיל .[ה]קונפוציאניזם (סינית: ??, להאזנה (מידע • עזרה)) - "אסכולת המלומדים". פילוסופיה ומערכת ערכים מזרח-אסיאתית אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20 הייתה זו דת המדינה בסין. הדת נוסדה במאה ה-5 לפנה"ס על ידי קונפוציוס. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית היא עדיין משמשת בסין תפיסה מוסרית בסיסית . לאחר מותו תועדו מאמרותיו של קונפוציוס על ידי תלמידיו בקובץ הנקרא "המאמרות" (לון-יו) - קובץ זה מוכר כמייצג את חזונו. אף על פי כן מוטל ספק באמינותן של חלק מהמאמרות, כמו גם באמרות נוספות המיוחסות לו ומופיעות במקורות אחרים. המאמרות מובאות בצורות של קטעי שיחות בין קונפוציוס ותלמידיו, שאלות ותשובות וכן קטעים ביוגרפיים קצרים. מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ואנלוגיות ע"מ להסביר את תורתו, עשוי בתחילה ראש מערבי שלא להבין את הקו הרציונלי העובר דרך המאמרות ומאחדן לכדי תורה אחת. קונפוציוס העלה על נס את חשיבותו של איש המעלה (ג'ון-דזה) ואף הביא להרחבת הגדרתו של מונח זה כך שלא יסמן בני משפחות אצולה בלבד. [עריכה]תכונותיו וחובותיו המוסריות של "איש המעלה": ר'ן - "חסד" או "אנושיות" היסוד המוסרי העקרי - הפך מילה נרדפת למוסר. ג'ה - "בינה", "דעת" - שכל ישר, תבונה, הבחנה בין הטוב לרע. סיאו - כיבוד האבות - במקור מושג זה התייחס לפולחן אבות המשפחה, אך הקונפוציאניזם הרחיב את משמעותו גם לכיבוד הורים. לי - "טקס" (במקור - "להקריב") - החובה לדבוק בכללי הטקס נובעת מהיותם חלק מחוכמתם של "החכמים הקדמונים". נאמן, מסור ומתחשב, פועל על פי תחושת צדק רחב אופקים, ביקורתי עליו להשקיע בטיפוח עצמו (רוחנית) למטרת שירות ציבורי - תפקידו האולטימטיבי. המאמרות (או "האנלקטים"; בסינית מסורתית: ??; תעתיק לעברית: לון יו') או "מאמרותיו של קונפוציוס" הוא ספר האוסף אמירות ופתגמים מבית מדרשו של הפילוסוף הסיני בן המאה ה- 5 לפנה"ס קונפוציוס ושל חסידיו, כמו גם שיחות בינם לבינם בעלות משמעות ערכית או חינוכית.ניתן לפרש את השם המקורי בסינית כ"דיון על מילותיו של קונפוציוס". קטעי הספר נכתבו במהלך "תקופת האביב והסתיו" ובמהלך "תקופת המדינות הלוחמות". ספר זה מבטא את תפיסת הקונפוציאניזם. לספר זה השפעה על מזרח אסיה עד לימינו אנו.היסטוריה כתיבת הספר השתרעה, ככל הנראה, על פני תקופה שאורכה כ-30 עד 50 שנה. תחילת הכתיבה בוצעה במהלך "תקופת האביב והסתיו" והמשכה במהלך "תקופת המדינות הלוחמות". לא ידוע מתי פורסם עותק ראשון שלם של "האמירות". ככל הנראה, כפי ש"המדינה" מתעדת להיות אוסף רעיונותיו של סוקרטס, אך מכילה הלכה למעשה חומר רב מעבודתו של תלמידו אפלטון, כך נהוג להאמין כי "המאמרות" נכתבו ברובן על ידי תלמידיו של קונפוציוס ואולי אף ממשיכיהם, אף על פי שהספר מתמקד בעיקר בקונפוציוס ובמחשבותיו. הספר נחלק ל"פרקים" המחולקים ל"בתים" כאשר כל "בית" מכיל אמירה אחת, סיפור אחד או פיסת מידע אחת. הקישור בין הפרקים והבתים איננו מבוצע על פי סדר קבוע כלשהו וניתן לומר כי על-פניו הוא מקרי לחלוטין. יתר על כן, מספר קטעים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחת, לעתים בניסוחים שונים. דבר זה מוביל למחשבה כי הספר עבר תחת ידיהם של יותר ממחבר אחד, אם כי נוטים להעריך כי בסופו של דבר, עורכו הסופי היה דזנג-דזה (??), אחד מתלמידיו הבולטים של קונפוציוס. בימי שושלת האן, התקיימו לספר שלוש גרסאות שונות: "המאמרות של לו" (???), "המאמרות של צ'י" (???) וספר "כתבי המאמרות הקדומות" (????). הגרסאות "צ'י" ו-"לו" היו דומות למדי בצורתן ובתוכנן, אך בגרסאת "צ'י" נוספו שני פרקים בנוסף לעשרים הקיימים בגרסאות האחרות. מאידך, בספר "כתבי המאמרות הקדומות" חולק הפרק "זיז'אנג" לשני חלקים שונים, ולכן יש בו עשרים ואחת פרקים, כמו כן בגרסה זו סדר הפרקים שונה מן הגרסאות האחרות. אל לקראת שלהי שליטתה של שושלת האן, נקבעה צורת הספר המוכרת לנו כיום על ידי ג'אנג יו' (??), מורהו של הקיסר צ'אנג. ג'אנג חיבר את הגרסאות "לו" ו-"צ'י" לכדי אחת בה שימר את מספר הפרקים של "צ'י". גרסה זו זכתה לשם "האמירות על פי המרקיז ג'אנג". עבודתם המדוקדקת של ברוק ברקוס ושל טאקו ברוקס, "המאמרות המקוריות", מציעה פרשנות חדשנית לסדר הפרקים בהתבסס על תבניות לשוניות המובלעות בטקסט. לטענתם, הספר כפי שמוכר כיום, הוא גרסה שעברה שינויים ותוספות רבות שנתווספו במהלך הדורות על ידי אסכולות שונות שערכו את הספר. לטענתם, שינויים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים גרמו לחלק מן העורכים לתת דגש לחלק אחד ולהפחית דגש מאחר. [עריכה]חשיבותו והשפעתו הספר השפיע עמוקות על המחשבה, הפילוסופיה והערכים בסין ובמזרח אסיה. ביחד עם שלושת הכרכים הנוספים של ארבעת הספרים, הוא מלמד את עיקרי התורה הקונפוציאנית: האנושיות, הבינה, שמירת הטקסיות והמסורת ושמירת כבוד המשפחה וההורים. במשך כמאתיים שנה, היה ספר המאמרות אלמנטרי עבור לימודיו של כל מתלמד סיני ואדם אשר לא קרא את הכתבים לא יכול היה להחשב לאדם משכיל, נאור או מוסרי. בבחינות לשירות המדינה בתקופת שלטון שושלת ג'ין הושם דגש על לימודי תורתו של קונפוציוס והמועמדים נדרשו לצטט את אמירותיו בכתביהם. הפרק העשירי מתאר את חייו היום-יומיים של קונפוציוס. וולטיר ועזרא פאונד הציעו כי פרק זה מנסה להראות עד כמה היה קונפוציוס אנושי. פייר ריקמנס, הידוע בשם העט סיימון לייז, מבין מתרגמי הספר לאנגלית ולצרפתית, טוען כי ייתכן וזהו הספר הראשון בהיסטוריה המתמקד בתיאור אורחות חייה של דמות היסטורית אחתוההשקפה השניה היא השקפת כל מי ששמענו עליו 22 וראינו דבריו מן הפילוסופים, והיא, שהם אומרים כי בטל הוא שימציא ה' יש מן האין, וכן לא יתכן לדעתם שיכלה יש אל האין, כלומר: שלא יתכן שיתהווה מצוי מסוים בעל חומר וצורה מהעדר אותו החומר העדר מוחלט, ולא שיכלה אל העדר אותו החומר העדר מוחלט. ותיאור ה' לדעתם שהוא יכול על זה, כתאורו שהוא יכול לאחד בין ההפכים בעת אחת או יברא כמותו, יתעלה, או שיהיה בעל גוף, או שיברא מרובע אשר אלכסונו שווה לצלעו, וכל הדומה לזה מן [קצ] הנמנעות 23. והמובן מדבריהם, שהם אומרים, כשם שאין חוסר יכולת כלפיו 24 יתעלה מחמת שאינו ממציא הנמנעות, כי לנמנע טבע קבוע, שאינו מפעולת פועל ולכן לא יתכן שישתנה, כך אין חוסר יכולת כלפיו 25 אם לא יוכל להמציא יש מן האין, כי זה מסוג כל הנמנעות. ולפיכך סוברים שיש שם חומר מסוים מצוי קדמון כקדמות האלוה, אינו נמצא בלעדיו, וגם הוא אינו נמצא בלעדיו. 26 ואינם סבורים שהוא בדרגתו יתעלה במציאות, אלא הוא 27 סיבת מציאותו, והוא בידו, דרך משל, כחומר ליוצר, או הברזל לנפח *27, והוא אשר יברא בו מה שירצה, פעם מצייר ממנו שמים וארץ, ופעם מצייר ממנו זולת זה. ובעלי השקפה זו סבורים, כי גם השמים הווה נפסדת, אלא שאינה הווה מן האין ולא נפסדת אל האין, אלא כמו שפריטי בעלי החיים הווים נפסדים מחומר מצוי אל חומר מצוי, כך השמים הווה נפסדת, והתהוותה והפסדה כשאר הנמצאים למטה ממנה. ואנשי קבוצה זו נחלקים לקבוצות שאין תועלת להזכיר קבוצותיהם והשקפותיהם במאמר זה, אבל היסוד הכללי של קבוצה זו הוא מה שהזכרתי לך. וגם אפלטון זו דעתו, אתה מוצא אריסטו אומר בשמו בשמע 28 שהוא סבור, כלומר אפלטון, כי השמים הווה נפסדת, וכך תמצא שיטתו מבוארת בספרו לטימאוס 29. אבל אין דעתו כדעתנו כפי שחושב מי שאינו מבחין בין ההשקפות ואינו מעמיק בעיון, ונדמה לו כי השקפתנו והשקפתו שוות, ואין הדבר כן, לפי שאנו בדעה הויית השמים מלא כלום, אלא אחר ההעדר המוחלט, והוא סבור שהיא מצויה הווה מן היש. וזוהי ההשקפה השניה.והנה זו ההשקפה השניה היא השקפת השיטה הסינית ולפיכך סוברים שיש שם חומר מסוים מצוי קדמון כקדמות האלוה, אינו נמצא בלעדיו, וגם הוא אינו נמצא בלעדיו ולכך אינם מזכירים טאו לבדו אלא בצירוף איזה עניין ושיטתם ב[ידיעת ה'] דבר מוסכם לדברי הכל, שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה, עד שידע עתה מה שלא ידע אותו מקודם 1, ולא יתכן שיהו לו ידיעות רבות חלוקות 2 ואפילו לדעת סוברי התארים 3. וכיון שהוכח דבר זה, אמרנו אנו קהל התורתיים, כי בידיעה האחת יודע הדברים הרבים החלוקים 2, ובשינויי הנודעים אין הידיעות משתנות ביחס אליו יתעלה כפי שהדבר ביחס אלינו 4. וכן אמרנו, שכל הדברים הללו המתחדשים ידעם לפני היותם, ולא חדל להיות יודע אותם, ולפיכך לא תתחדש לו ידיעה כלל, כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר ועתיד להמצא בזמן פלוני וישאר מצוי משך כך ואחר כך יעדר, הרי כאשר נמצא אותו האיש כפי שקדמה ידיעתו אותו לא נוספה שם ידיעה ולא נתחדש מה שלא היה ידוע לפניו, אלא נתחדש מה שלא חדל להיות ידוע שיתחדש כפי שנמצא עתה. ומתחייב לפי דעה זו, שתהא הידיעה שייכת בהעדרים ומקיפה גם מה שאין לו סוף, ולכן באנו לידי דעה זו ואמרנו, כי ההעדרים אשר קדם בידיעתו להמציאם והוא יכול להמציאם, אין מן הנמנע שתהא ידיעתו שייכה בהם. אבל מה שלא ימצא כלל, זהו ההעדר המוחלט כלפי ידיעתו אשר אין ידיעתו שייכה בו, כמו שאין ידיעתנו אנו שייכה במה שהוא נעדר אצלנו. אבל ההיקף 5 במה שאין לו סוף יש בו קושי 6, ונטו מקצת בעלי העיון לומר כי הידיעה שייכה במין, ומתרחבת על שאר אישי המין מבחינה מסוימת, זוהי השקפת כל תורני כפי מה שמביא אליו לחץ העיון. אבל הפילוסופים החליטו בדבר ואמרו, שאין ידיעתו שייכה בהעדר, ואין ידיעתו מקפת מה שאין לו סוף, וכיון שאינה מתחדשת לו ידיעה, בטל הוא שידע דבר מן המתחדשים. נמצא אם כן שאינו יודע כי אם הדבר הקיים שאינו משתנה. [שיח] ומקצתם נתעורר לו ספק אחר ואמר, ואפילו הדברים היציבים, אם ידעם הרי נעשו לו ידיעות רבות כי בריבוי המודעים 7 יתרבו הידיעות, כי לכל ידוע ידיעה מיוחדת לו, ואם כן אינו יודע כי אם עצמו.וכן יסברו בעניין ההשגחה כי היא נתונה לגרמי השמים וכו' ולכך הפרידו בין עניין הטאו לבדו בין עניין התאואיזם ובין ענין לימודי החוכמות לבדן הקונפוציאניזם ובין ענייני נפש האדם ואימצו הבודהיזם לאחר מה שהיה מקודם לכן . 1]הראשון,שהיא לא תוכל להפריד הנאה מן המגונה בכל הדברים כי כמו שאי אפשר שיולד בתחילת עניינו שלם בכל המלאכות המעשיות אף אם יהיה מוכן בטבע אל קצתם כן אי אפשר שיולד האדם שלם בכל המעלות והשלמויות אבל כבר יהיה מוכן אל מעלת מה או שלימות מה יותר מזולתו,ויתבאר מזה שאי אפשר לשום מסדר אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה וכבר גנה אריסטו דעת אפלטון בזה ולזה לא תהיה עדותו על הנאה והמגונה נאמנה בכל הדברים והנה אפשר שמבנה הדיון הלשוני בעניינים הנכללים תחת זה העניין יעשו במטאפורה המטאפורה (והצורות הדומות לה) מתגלות לנו על-ידי כך שמובנם הפשוט אינו הולם את הקונטכסט, אינו משתלב בו, והוא אפילו יוצר עמו התנגשות פרדוכסלית. האומר "אשתו זו ביתו" השמיע פרדוכס כי בית לעולם איננו אישה ורק הסבר מיוחד של הביטוי המיטונימי יכל להצדיק את השימוש בניב זה. מכאן עולה, כי בקונטכסטים שונים יכולה המטאפורה לספוג משמעויות שונות כגון המיטאפורה "אור" בשירת ביאליק, שלפעמים היא מיצגת השכלה, כמו בפסוק "וכשכלה לבבי לחלון לאור" בשיר "לבדי", ופעמים אחרות היא מיצגת את עולם הרוח, כגון הביטוי "מגופו של עולם אל אורו ארגתי" בשיר "זהר", ולפעמים את כוח היוצר של האמן כגון בשיר "לא זכיתו באור מן ההפקר". משמעות הדברים היא גם שבלי העימות עם הקונטכסט אין מטאפורה, ומלה בלי קונטקסט משמשת כמו במילון במשמעה הפשוט הדינוטטיבי בלבד. בפרשנות אנו יוצאים מן הדבר [נניח "אילה"], שהוא המשמע הדנוטטיבי הראשוני של המטאפורה [ה - vehicle ], בודקים את התכונות של אותו דבר [אילה, שהיא עדינה יפה, חיננית ונשית] ומגיעים למסקנה, שבאמת מדובר כאן בנערה [טנור] ולא באילה. מכאן אנו מגיעים תוך התחשבות באסוציאציות של התרבות, במטען הרגשי, בקונוטציות ובקונטכסט, למשמעותה המלאה של המטאפורה. הואיל והמטפורה ודומיה בנויות על מילה בעלת רגשות ובעלת חוייות סוביקטיביים העוברות יחד עם משמע המילה, ועם האסוציאציות שלה, וכן עם מטענה הרגשי ועם הקונוטציות שלה, מן התמונה הראשונית (הוהיקל-למשל "נחל") אל המרכיב המושווה (הטנור, וב0משל שלנו הזמן הזורם), והואיל ובמטאפורה ובדומיו נעה המשמעות ממקומה, והופכת למשמעות אחרת (הנחל הופך לזמן) אנו קוראים לצורות אלו מעתקים. לפי זה אחת התכונות הדומיננטיות במטאפורה ודומיה היא הדינמיות. סך המובנים הנוצר מהעברת התכונות מן הוהיקל אל הטנור ומן הטנור אל הוהיקל נקרא בשם "משמעות". משמעות זו של הפיגורה הבודדת מרמזת לרוב למשמעותה הכוללת של היצירה. למשל בשיר "אילה אשלך אותך" רומזות תכונותיה של המטפורה "אילה" לכך שמדובר בנערה תמימה הנכנעת לפיתויים, ונאלצת לאחר מכן לשאת בתוצאות. יתכן גם שהמשמעות רחבה יותר, ומכוונת לעולם הנשים בכלל, או לעולם של רגשות או לרעיונות של העדינות, היופי החן הנשיות ודומיהם. ההבחנה המדויקת בין גווני הטקסט השונים, ובין המהויות הפנימיות הרוחניות של המטאפורה, וכן בין מרכיביה הרבים משפיעה ביותר על כל פרשנות, וגורמת לה לתת לנו תמונה עשירה והבנה מעמיקה ביותר. כאשר דוד המלך שר לה' על הצלתו ואומר "סלעי ומצדתי ומפלטי לי (שמ"ב כ"ב, ב, וכן בתהילים י"ח, ג) הביטוי "סלע" בא לומר שה' הנו כח חזק מאד שבכוחו להציל את האדם באמצעות הטבע. הסלע בפסוק זה שוב אינו סלע פשוט, אלא עצם פיזי טבעי בעל עצמה אדירה שבא לידי התמזגות עם הכוח האלוקי המוחלט. מלבד ערוב המשמעויות יש כאן כמובן גם שינוי במשמעות (הסלע הופך כוח מגן), אך יש כאן גם העברה. מצד אחד, כוח פיזי אדיר מועבר כאן כביכול מעולם החומר לעולם הרוח , ומצד אחר כוח עצום מועבר מעולם הרוחני אל העולם החומרי. הסלע באופן זה שוב אינו אותו הסלע שאנו מוצאים במילון תחת האות סמ"ך, ואשר משמעותו הראשונית הדינוטטיבית היא אבן גדולה וחזקה מאוד, אלא הוא מייצג כח אדיר הנותן לאדם את בטחונו ואת שלוותו בעולם מלא פגעים. שם העצם הסטטי "סלע", זכה לפתע בדינמיות, ומשמעותה של המילה זזה ממקומה והתרחקה מן המשמע הדנוטטיבי של אבן גדולה. היינו סבורים שאנו מבינים בדיוק את המילה סלע, ולפתע התברר שהכל השתנה, וסלע שוב אינו סלע, אלא מין כוח מגן אלוקי המעניק בטחון לאדם בלי לבקש השתתפות או תמורה. באופן דומה לזה אפשר להסביר גם את הביטוי "מצדתי". אמנם "מצודה" שונה מעצם מהותה מ"סלע" המייצג את הכוח הפיזי הטבעי שבעולמנו, כוח שנברא עלידי ה' מימי בראשית בלי כל השתתפות מצד האדם. לעומת זה "מצודה" לפחות לפי הבנתנו היום, היא בנין חזק המשמש מחסה מפני האויב. אמנם לפי פשטי המקראות "מצדתי" מקבילה ל"סלעי", כמקום מקלט טבעי, וכך פרשוהו יהודה קיל ועמוס חכם בפרוש "דעת מקרא" על ספר שמואל ועל ספר תהילים. והנה רש"י פרש "לשון מבצר" והביאור של יואל בריל על תהילים הלך בעקבותיו. כך כתב גם המלבי"ם "המצודה הבנויה עליו" (על הסלע). אפשר שכל המפרשים "מצדה" כבנין חזק, סומכים על מעט הפסוקים שכבר בהם יש מקום ברור לפרש "מצודה" כבנין. כך למשל המובן בפסוק, "וילכד דוד את מצודת ציון" (שמ"ב ה' ז'), וברור עוד יותר בפסוק, "היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני" (תה' ל"א ג'). אפשר שנרמז בזה שאין האדם רשאי לצפות שהישועה תבוא מאליה, אלא חייב הוא להשתדל ולהשתתף בבניין מצודתו, על- ידי שיהיה ראוי לעזרת ה'. הנה התבררו לנו המשמעויות הקרובות, ועם זה נבדלות מעט של הביטויים "סלעי" ו"מצודתי". ביטויים אלה הנם דינמיים, כי אנו מוצאים בהם שינוי של משמעויות, והמשמעות הראשונית מחוברת אל זו החדשה באמצעות תכונה אנלוגית (התכונה של כוח המגן). לצורה זו של הביטוי הפיגורטיבי נוהגים לקרא בשם מטאפורה, בתנאי ששני מרכיבי היסוד (הסלע המוחשי והחומרי וכוח המגן הרוחני) באים, כמו במקרה שלנו, מתחומים רחוקים, והם אנלוגיים ביניהם, כגון עולם הדומם החזק מזה ועולם הרוח בעל העצמה מזה. הפסוק מיחס אם כן חשיבות רבה לצרוף השתדלותנו העצמית, למעשה ההצלה של הבורא כפי שעשה זאת פעמים רבות המלך דוד, שהיה אחד "המשתדלים" הגדולים שבתולדות עמנו. הלשון הפיגורטיבית- הסימבולית היא כלי תקשורת דו-אנפית המשמשת מצד אחד כיסוי לעולמו האנושי הרוחני והחוויתי של האדם, ומצד אחר היא חושפת אותו, את קיומו, את מהותו ואת משמעותו המבצבצים מבעד לכיסויים. פרט לדרגות הקושי של הפענוח הקיימות בכל צורה פיגורטיבית-סימבולית , ומלבד לגדלים השונים של הפערים בין התפיסות, המודלים ועולם הסימנים של המוען, לאלו של הנמענים, נחלקת הפיגורציה לשלש קטגוריות שהן שלש דרגות כיסוי. דרגות אלו הן הסימבולי (המטאפורה), האלגורי והדנוטאטיבי המתארגנים בשלשה מעגלים קונצנטריים. המעגל החיצוני המקיף הוא המעגל של הכיסוי המלא, או המעגל של המטאפורה הסימבולית. במטאפורה מכוסה המשמעות הפנימית לחלוטין, ואין היא מתגלה אלא בעזרת הקונטקסט, שבלעדיו אין קיום למטאפורה. משמעות המטאפורה "אילה" המופיע בשיר של אמיר גלבוע "אילה אשלך אותך אל הזאבים לא ביער הם // גם בעיר על מדרכות תנוסי מפניהם בהולת"// וכו', מבצבצת רק מתוך הניגוד הקונטקסטואלי של הזאבים, ניגוד שממנו אנו לומדים על הסיכון המאיים על האיילה, ורק מתוך הקביעות "לא ביער הם", ו"גם בעיר על מדרכות תנוסי..." אנו לומדים על כך שבעצם מדובר על יצור אנושי המתגורר בעיר, ורק מתוך הביטוי "עיניך יפות" אנו נרמזים שמדובר בנערה. בלי הקונטקסט המתואר אין למלה איילה קיום מטאפורי-סימבולי. במטאפורה "אילה" לכשעצמה הכל מכוסה לחלוטין. משל לדבר הוא נערה עטופה בשמלה רחבה בעלת צורה ישרה או בעלת צורה של פעמון שאינה מגלה ולא כלום מקו המתאר של הנערה. המרחק הרב בין המרכיבים האנלוגיים, תלותם בקונטקסט והכיסוי שלהם יוצרים בהגלותם הפתעה פתאומית. אופי מפתיע זה הוא אחת מתכונות היסוד של המטאפורה הספרותית. דרכה של הפתעה זו מתגלה בדוגמה הבאה. הביטוי "שלחן ערוך" הוא דינוטטיבי וחד משמעי כאשר הכוונה לשולחן שסדרו עליו קערות, צלחות וסכום לקראת הסעודה. תלמיד חילוני שמעולם לא למד דבר ממקורות היהדות יופתע למדי כאשר יגלה שהביטוי "שלחן ערוך" פירושו ספר שדיני היום יום הדתיים של היהודים ערוכים בו לפי הסדר. בשבילו ישמש הביטוי "שלחן ערוך" כפיגורת לשון סמלית חדשנית מלאת רגש ומלאת מקוריות. תלמיד זה יהנה בלא ספק הנאה אסתטית רבה מן ההעזה שבצרוף שלחן=ספר, במיוחד כאשר יגלה שהאנלוגיה בין שני המרכיבים (שלחן=ספר) היא ששניהם ערוכים ומסודרים בסדר המהנה את העין. לעומת התלמיד החילוני, תלמיד חכם מבוגר שתורתו אומנותו, והוא משתמש בביטוי "שלחן ערוך" יום אחר יום ואפילו שעה אחר שעה, לא יחוש כלל שיש כאן ענין לשלחן. בשבילו "שלחן ערוך" הוא ספר ככל הספרים. לפנינו אמנם מטאפורה, אבל זוהי מטאפורה "מתה", שיותר משהיא מעתק, היא מלה דנוטטיבית, המשתמשת במשמעותה החדשה באופן חד משמעי. לצורה אחרונה זו של ביטוי חד משמעי הבא מביטוי מטפורי של מעתק, אנו נוהגים לקרא בשם "מטאפורה מתה". לפי כל האמור נוכל אם כן להגדיר מטאפורה כפיגורת לשון הממזגת מרכיבים הבאים מתחומים רחוקים זה מזה, והיא עושה כן על יסוד האנלוגיה (דמיון חד תכונתי) האובייקטיבית או הסובייקטיבית שבין מרכיבים אלה. בקטע משירו של א' גלבוע "אילה אשלח אותך אל הזאבים לא ביער הם גם בעיר על מדרגות תנוסי מפניהם" ברור כי הן "אילה" שהיא אנלוגית ובעלת תכונה המשותפת עם תכונה מתכונותיה של נערה צעירה, והן "זאבים" האנלוגיים לגברים תוקפניים (טורפים), ממזגים תחומים רחוקים, כי הם בונים גשר בין אילה לנערה מזה, ובין זאב לגבר מזה. כל זה מבוסס כמובן על התפיסה התרבותית האומרת, כי ההבדלים בין האדם לחיה גדולים. יש כאן כמובן ביטוי גם למרחק במקום, שהרי איילות וזאבים שרויים ביער, ואילו נערות וגברים יושבים בעיר. נראה שמרחק זה בין אדם לחיה אינו פחות מן המרחק שבין "אבי הנחל" למצב המפשט של "שלוה נפשית, כפי שזה מוצג ב"ספיח" של ח"נ ביאליק. . .\ . הריאליזם המשפטי עלה בין שנות ה-20 וה-30 בארצות הברית. מדובר בקבוצת אינטלקטואלים – מהקבוצות המזוהות עם השמאל הפוליטי שאנשיהן הגיעו מתחום ההוראה במשפט, קבוצה זו הקימה תנועה מרדנית (הריאליזם המשפטי כתנועה). מה שמאפיין את כתיבתם זו ביקורת כלפי השיטה המשפטית הקיימת, שהייתה באותה עת הפורמליזם המשפטי. החשיבה המשפטית באותה עת שמה דגש על הכרת הכללים והקשר בין מושגי המשפט, מתוך רצון להציג את המשפט כמדע. לדוגמה פרופסור לנגדל, דיקאן הפקולטה למשפטים בהארוורד באותה עת, גרס כי תפקיד המשפטן הוא להכיר את הדוקטרינות המשפטיות ולסווגן, באופן שיאפשר יצירתה של "גאומטריה משפטית" - הסקה אינדוקטיבית של כללים מתוך מקרים ספציפיים שנפסקו על ידי בתי המשפט, והחלה דדוקטיבית של הכללים על המקרים החדשים שבאים אל פתח בתי המשפט. כך, בדומה למעבדה אצל הפיזיקאי, מציג לנגדל את הספרייה כ"מעבדתו של המשפטן". מאפיינים נוספים של התפיסה הפורמליסטית הנוקשה ששלטה אז בארצות הברית הם האמונה שאין במשפט לקונה, שההכרעה המשפטית היא אובייקטיבית, ושמערכת המשפט אינה צריכה להתחשב בשינויי הזמן ובלחצים חברתיים. הריאליזם יוצא נגד חשיבה זו, שלטענתו מטרתה הנצחת הפערים החברתיים והגנה על בעלי ההון. הריאליסטים טוענים כי השימוש במושגים של כללים - חובות במשפט הוא מחסום לחשיבה בהירה על עניינים משפטיים. השופט צריך להיבחן על פי מה שהוא עושה בפועל – התנהגותו ולא על ידי עיסוק תאורטי בחוקים שהם מחילים. כך, מוריס כהן, אחד מן הריאליסטים החשובים, מעמיד בפני המשפטן הריאליסט שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לבחון מה בתי המשפט פוסקים בפועל (על ידי מחקר אמפירי של הפסיקות) - כלומר: מה קיים בפועל, והשנייה היא בחינה של הפסיקות הראויות, מתוך תפיסת המשפט ככלי להנדסה חברתית (באמצעות שימוש במדעי החברה - סוציולוגי, כלכלה וכו') - כלומר: מה ראוי שיהיה. [עריכה]מאפיינים בולטים של גי